יום רביעי, 27 ביולי 2011

רמית אטיאס רעה!

טוב, הגיע הזמן שאני אחשוף את הסיפור שלי עם סטודיו להתעמלות נשים בהנהלת רמית אטיאס.
כבר המון זמן אני מסתובבת עם תחושה מאד רעה בקשר לכל הסיפור הזה,והגיע שאני אכתוב את התקציר כדי שכמה שיותר נשים ישמעו, יקראו, ואולי גם יחליטו שלא להרשם לסטודיו הזה.
אז כל הסיפור מתחיל לפני שנתיים וחצי, כששמתי לב לכמה קילוגרמים מיותרים שהתגנבו להם בחשאי אל מתחת למכנסיים שלי, ומנעו מהם להיסגר. ואז בחוסר חשק, החלטתי לעשות מעשה ולהתחיל להזיז את הקילוגרמים בתקווה שזה ינער אותם מעליי.
הסטודיו של רמית אטיאס ממוקם מאד קרוב לבית שלי, ועל כן זה היה המקום הראשון אליו נרשמתי. המחיר לא היה זול, אבל קיבלתי הנחת סטודנטית, ונרשמתי למסלול המלא- לשנה, שכולל כניסה חופשית לכל החוגים.
(אירובי, קיקבוקסינג, ספינינג, פילאטיס, עיצוב וחיטוב, וכו'...)
במשך שנה באופן מפתיע, התעמלתי בסטודיו קבוע, נהינתי, וגם הצלחתי לגרש מעליי את הקילוגרמים העודפים.
ועד מהירה התקרב היום בו הייתי צריכה להירשם לשנה נוספת.כבר חודש וחצי מראש הציקה לי הפקידה שאבוא וארשם. אך משום מה לא הרגשתי טוב בתקופה זו וכמעט שלא הגעתי לשיעורים שבדרך כלל הייתי מגיעה אליהם קבוע. ולמרות זאת המשיכה הפקידה להציק והשתמשה בכל מיני תכסיסים של הפעלת לחץ כדי לגרום לי להירשם לשנה נוספת עוד לפני שנגמר לי המנויי.
מאחר וחיבבתי אותה באופן אישי, ושהיא בקשה מאד שארשם דרכה, בזמן זה, ובגלל שהיא הייתה אמורה לצאת לחופשה, הסכמתי לצערי להירשם דרכה לשנה נוספת, למרות שלא הרגשתי במיטבי בתקופה זו.
כעבור חודש ,שבו כמעט ולא התאמנתי, מאחר ולא הרגשתי טוב, כנכנס המנויי החדש לתוקפו ויחד עם זאת גיליתי במפתיע שאני בהיריון, וכבר כמעט בחודש שלישי.
נכון, זה מוזר והזויי ולא קורה בדרך כלל, והסיפור הזה לכשעצמו הוא סיפור ארוך, אבל בקצרה אני יכולה לומר, שכמה חודשים לפני שנכנסתי להיריון, אמרה לי רופאת הנשים שמצבי הרפואי לא מאפשר לי להיכנס להיריון, ולכן ממש לא חשדתי שאני בהיריון, ובכללי כניסתי להיריון הייתה מקרה נדיר.
בכל אופן, כשהבנתי שאני בהריון רציתי להקפיא את מנויי ההתעמלות שלי, בגלל שידעתי שאת רוב החוגים לא אהיה מסוגלת לקחת. (ספינינג אירובי קיקבוקסינג וכו'...) בנוסף נאמר לי על-ידי רמית שהחוג היחיד שבו אני יכולה להשתתף מבחינת הביטוח הוא פילאטיס.
זה נראה לי טיפשי שאשלם כל-כך הרבה כסף בחודש רק על חוג פילאטיס, אך לרמית היקרה זה נראה מאד הגיוני, והיא הסכימה לי להקפיא את המנויי לחצי שנה בלבד. (כלומר שבחודש שמיני עליי לחזור להתאמן.)
למרות שמצבי הרפואי היה מיוחד, ושלא ניצלתי אפילו חודש אחד במנויי, רמית לא הייתה מוכנה לבוא לקראתי בכלום. מבחינתה יכולתי להמשיך לבוא לפילאטיס, וזה מספק.
בתור סטודנטית שעתידה להיות אם, אני מרגישה רע במיוחד על ששילתי לה עבור שנה שלמה, ולא קיבלתי כלום. במשך כל ההריון ניסיתי להגיע איתה להסדר כלשהוא, אפילו אמא שלי דיברה איתה, אך היא לא הייתה מוכנה לבוא לקראתי בכלום, והיא אפילו דיברה אליי לא יפה, וממש לא היה לה אכפת להפסיד לקוחה נאמנה.
אני מאד נפגעתי ממנה. במשך השנה הראשונה שהתעמלתי בסטודיו שלה, בכלל אל הכרתי אותה, מאחר והיא הייתה בחופשת לידה, וכך יצא שההכירות שלי איתה הייתה מאד לא נעימה, וגרמה לי להרגיש שאני מדברת עם אשת עסקים ממולחת וחמדנית שכל מה שמעניין אותה זה הכסף.
אני כמובן לא ארשם לסטודיו שלה יותר לעולם ואני מקווה שגם נשים נוספות יגלו את פרצופה האמיתי, מאמא  ומבעלת סטודיו להתעמלות נשים ניתן היה לצפות ליחס יותר מבין ומתחשב.
אם לא הייתי עסוקה כל-כך בביתי המקסימה שרק נולדה, הייתי טובעת אותה, ובאמת שיש לי קייס, אבל אני מעדיפה להתעסק בדברים חיוביים, ולקוות שהיא כבר תקבל את המגיע לה, כי אני מאמינה בקארמה, ויודעת שכשאתה עושה טוב אתה מקבל טוב וההיפך.
עכשיו אחרי ההריון שוב נידבקו אליי כמה קילוגרמים עודפים, שעליי לגרש, מישהו מכיר סטודיו טוב?



יום רביעי, 6 ביולי 2011

פעוטון- אוי לא!

כן, הגיע הרגע, רשמתי את ים הקטנה היפה שלי למשפחתון. אני לא מאמינה.
טוב, אומנם יש לי עוד חודשיים, עד שבאמת אני אצטרך להפקיד את האוצר היקר לי בעולם בידי
מטפלת במשפחתון. אבל אני כבר בסרטים.
היא בטח תשתעשע כל היום עם עוד 12 זעטוטים, וכמו שאני מכירה אותה עד היום- היא תעשה לכולם בי"ס,
ואני, לפחות בחודשים הראשונים- לא אפסיק לחשוב עליה לדקה.
בחודשיים האחרונים לא פסחתי על אף משפחתון בסביבה, וראיתי סוגים שונים ומשונים של בתי גידול לפצפונים.
וההחלטה באיזה מהם לבחור ממש לא הייתה קלה!
בסופו של דבר החלטתי לבחור בגן של נעמ"ת שבו 14 ילדים עם 3 מטפלות, והוא תחת פיקוח ממשלתי.
אם היו אומרים לי שזה מה שאני אבחר לפני שלושה חודשים, לא הייתי מאמינה.
משום מה הייתה לי סטיגמה- שבגלל שיש בגן סיבסוד לאמהות עובדות, מגיעים אליו ילדים ממשפחות מעוטות יכולת, ומי רוצה שהילד שלו יהיה במעון עם ילדים ממשפחות נזקקות???
למזלי, בטעות נכנסתי לנע"מת אחרי שכבר הייתי מיואשת מלמצוא מעון שמוצא חן בעיני. הדבר הראשון שפגשתי שם ושגרם לי לשנות את דעתי המעוותת לגבי המעון, היה ילדים.
איך שנכנסתי למתחם, ילדים מקסימים ברכו את פניי לשלום, הם היו חייכנים, שלווים, שמחים ואנרגטיים, וראו על פניהם שכל צרכיהם מסופקים. הילדים היו מה ששכנע אותי, כבר מהתחלה, שאולי טעיתי, וששווה להתעקב ולבחון את המקום.
מאז אותו היום שביקרתי במעון לראשונה, הייתי שם עוד 8 פעמים. (לא רק בגלל שאני קצת חרדתית  אלה גם כי הגן נמצא רק 5 דקות הליכה מהבית שלנו.).
ובכל פעם הילדים התנהגו באותה חיות ושמחה, ונראו נקיים רגועים ומפותחים יחסית לגילם.
במעון ישנה מנהלת שהיא אחראית אך ורק לקשר עם ההורים ולניהול ענייני הבירוקרטיה, היא בכלל לא מטפלת בילדים,  והיא פנויה לקבל שיחות ומהורים ותת להם דיווח בכל שעות היום.
הגן נמצא בפיקוח של משרד הת"מת, משהו שאין באף גן פרטי, ועל-כן הכל שם מתוקתק ומנוהל לפי תקנים- המטבח הנקי ביותר שראיתי בין כל הגנים- האוכל טרי טרי מדי יום וניתן על פי יעוץ של תזונאית. ומידי יום הם שומרים דגימות של המזון מאותו היום- למקרה שיחשדו שמזון מסוים גרם למחלה וכו'...
בקיצור, המקום מאד מצא חן בעיני, וגם בעיני בן זוגי שעסק גם הוא בחינוך,  ואף עבד שנה שלמה כסייע בגנון בקיבוץ מפורסם.
ובכל זאת אני יודעת שלהשאיר את ים שלי במעון לא יהיה קל. למרות שאני יודעת שאין ברירה, ושאני חייבת לחזור ללימודים, ושהיא צריכה חברה, ושזה חלק ממסלול החברות בחברה שלנו, בא לי שהיא תישאר איתי ככה בבית לנצח, עם סדר היום שלנו, ועם הפינוק, ועם כל הרגעים הקסומים של גילויי משותף.
נראה מה יהיה בעוד חודשיים, האם אני אצליח להיות בוגרת ולשים אוה בגן בטוחה והחלטית, ולהיראות כאילו זה הדבר הכי רגיל, או שבטח אני אבכה כמו ילדה קטנה, כן, כנראה שיהיה לי יותר קשה אפילו ממה שיהיה לים.
ולמרות הכל בתוך תוכי אני יודעת שאני עושה את הדבר הנכון, ושזה קשה לי רק בגלל שלפעמים קשה יותר לעשות את הדבר הנכון יותר מאשר כל דבר אחר.